רמט בע"מ ואח' נ' עירית ירושלים ואח'

פסק דין

התביעה

1.התובעים טוענים שהתחשיב עליו מבוסס חישוב אגרת חיבור למפעל מים (להלן: "האגרה") לוקה בחוסר סבירות לכן יש לבטלו ולהחזיר להם את הכספים שנגבו מהם בגין האגרה שלא כחוק.

הרקע

2.התובעים הם קבלני בניין וחברות המאוגדות כדין בישראל העוסקים ביזום וביצוע פרויקטים לבניה, שבמועדים הרלוונטיים לכתב התביעה בנו בתחום השיפוט המוניציפאלי של נתבעת 1, עיריית ירושלים (להלן: "העירייה"). כתנאי לקבלת היתרי בניה לביצוע העבודות הנ"ל, נדרשו התובעים לשלם תשלומים שונים, ובין היתר, אגרות והיטלי פיתוח עבור מערכות הביוב והמים, לרבות אגרת חיבור למפעל מים.

טענות התובעים

3.לטענת התובעים, התיקון שהתקבל בשנת 2000 לחוק העזר לירושלים (אספקת מים) התשכ"א-1960 (להלן – חוק העזר לאספקת מים), שקבע כי שיעור אגרת חיבור למפעל מים יעמוד על 15% מאגרת פיתוח מערכת המים אינו חוקי ולכן הסכום ששילמה לא מגיע לנתבעות.

4.סעיף 3(ד) לחוק העזר לאספקת מים קובע, כי עבור חיבור רשת פרטית למפעל מים באמצעות מד מים רב סילוני, ישלם המבקש לעירייה אגרת חיבור רשת פרטית בשיעורים שנקבעו בתוספת. ביום 29.2.00 פורסם ברשומות התיקון לחוק העזר לאספקת מים, שבו תוקנו פריטים 1 ו-8 לתוספת בחוק העזר והועלו שיעוריהן של אגרת פיתוח מערכת מים ואגרת חיבור רשת פרטית. בפריט 8 לתוספת נקבע, כי התעריף המעודכן של אגרת חיבור למפעל מים יעמוד על 15% משיעור אגרת פיתוח מערכת מים.

5.הטענה העיקרית של התובעים היא, כי בקביעת אגרת החיבור בגובה של 15% מאגרת פיתוח המים, פעלה העירייה בחוסר סבירות ותוך חריגה מסמכות ומשום כך יש לחייבה להחזיר את הסכום ששולם ביתר מהנימוקים הבאים:

א.אגרת פיתוח מערכת המים היא תשלום חובה המבוסס על חישוב כלל העלויות הצפויות לגבי סוג התשתית הרלוונטית, לעומת זאת, רשאית העירייה לגבות אגרה עבור חיבור למערכת המים כדי לממן אך ורק את ההוצאות שהוציאה הרשות בפועל לצורך חיבור הנכס למפעל המים, כאשר המקור לסמכות קבוע בסעיף 20 לפקודת העיריות (אספקת מים) 1936 (להלן – פקודת המים).

ב.הוראת התיקון לחוק העזר, הקובעת כי אגרת החיבור תעמוד על שיעור קבוע מתוך הסכום המשולם כהיטל בגין אגרת פיתוח מערכת המים, מנתקת, למעשה, את הזיקה בין ההוצאות שעל הנתבעות לשאת בהן לצורך ביצוע החיבור לבין האגרה הנגבית על ידן כאגרת חיבור, ובכך היא הופכת את האגרה המשולמת תחת הכותרת "חיבור למפעל מים" למס מוסווה.

ג.בקביעת שיעור האגרה כנגזרת של אגרת פיתוח מערכת המים, חרגה העירייה מהסמכות המוקנית לה בפקודת המים, ולכן הוראה זו בטלה מעיקרה.

ד.ההחלטה על שינוי שיטת החישוב של אגרת החיבור בדרך של קביעת שיעור שרירותי של 15% מאגרת הפיתוח, שאינו עומד בזיקה ישירה והדוקה להוצאות החיבור בפועל, לוקה בחוסר סבירות קיצוני, וגם מהטעם זה דין ההוראה להתבטל.

ה.השאלה שבמחלוקת הוכרעה כבר בפסק דין שניתן ביום 23.6.04, על ידי כב' השופט ש' פיינברג, בת"א (שלום י-ם) 1041/02 אלי עם חברה לבנין בע"מ ואח' נ' עירית ירושלים (להלן: "פרשת אלי עם"). כיוון שפסק הדין בעניין אלי עם עסק בטענות דומות לטענות שהעלו התובעים, יש בענייננו מעשה בית דין. באותה פרשה, קבע בית המשפט, כי העירייה לא הצליחה לתת הסבר ענייני לכך ששיעור אגרת החיבור לרשת המים הוצמד לשיעור האגרה לפיתוח מערכת המים. כמו כן היא לא נתנה נימוק משכנע, מדוע הוצאות חיבור נכס לרשת המים הן כ-15% מהוצאות פיתוח מערכת המים. מטעם זה, קבע בית המשפט, כי התחשיב לקביעת אגרת החיבור לרשת פרטית, כפי שנקבע בחוק העזר לאספקת מים, לוקה בחוסר סבירות, ובהתאם לכך חייב את העירייה, לשלם לתובעים באותו עניין את ההפרש בין הסכום שנגבה מהם כאגרת חיבור לבין הסכום שהיה נגבה מהם לפי שיטת החישוב שנהגה בחוק העזר לאספקת מים לפני התיקון.

ו.העירייה לא ערערה על פסק הדין הנ"ל, ולכן היא מנועה להעלות גרסה חדשה והסברים חדשים, לגבי אופן חישוב תעריף אגרת החיבור שלא נשמעו בהליך הקודם.

טענות הנתבעות

6.יש לדחות את טענות התובעים מהנימוקים הבאים:

א.אגרת החיבור לא נקבעה בצורה שרירותית ולא נגבית ביתר. נכון שאגרת החיבור נועדה לממן את ההוצאות הכרוכות בחיבור הנכס למפעל המים, אבל הוצאות אלה כוללות, בין היתר, גם את התקורות בגין פיתוח מערכת המים העירונית.

ב.חוק העזר לאספקת מים תוקן לפי הוראת משרד הפנים ובמענה לדרישת מינהל המים ליצור מנגנון אחיד, כלל ארצי, לגביית תקורות בגין פיתוח מערכת המים העירונית. בהתאם לדרישה זו, תוקן חוק העזר באופן שנקבע בו כי תקורות שנגבו בעבר (לפני התיקון) במסגרת אגרת פיתוח מערכת המים, יש לגבות מעתה תחת הפרק שכותרתו אגרת החיבור, ולצורך כך נקבע קריטריון כלל ארצי לגביית האגרה הכוללת בשיעור של 15% מאגרת הפיתוח.

ג.מעבר לעובדה ששיעור האגרה הנ"ל נקבע על ידי משרד הפנים לפי שיעור תקורות ממוצע כלל ארצי, הוא אינו חורג באופן בלתי סביר מהתקורה הממוצעת בירושלים עבור פיתוח מערכת המים העירונית, שלפי תחשיב שביצעה, עומדת על 11.03% מאגרת הפיתוח. לטענתן, את ההפרש בין השיעורים שעומד על 3.97% בלבד מאגרת הפיתוח, ייחסו להוצאות שהוצאו בפועל לצורך החיבור לרשת המים. הן מדגישות, כי בדיקה שערכו העלתה כי שיעור זה נמוך במקרים רבים באופן משמעותי מהוצאות החיבור בהן נשאו הנתבעות בפועל.